在以色列作雅各的夢

    לא ״אימא״ לא ״אבא״

沒有“媽媽” 沒有“爸爸”

לנו, לילדי הקיבוצים הראשונים, לא היו אבא ואימא משלנו

我們，早期在基布茲農場的小孩，是沒有自己的爸爸和媽媽的。

לאדם החדש, לקיבוצניק הסוציליסטי, לא היה יכול להיות ״אבא״ בורגני רגיל, והחברה שלו לחיים לא יכולה הייתה להיות רק ״אימא״. ולכן לנו, הילדים ,לא היו אבא ואימא, היו לנו רק השמות שלהם: לי היו שולמית ובנימין, לאמנון ולמירה היו דודיק וחווה. ליוסף היו פבל וברטה, ולאיתן ולראובן היו פניה וסאשה

對基布茲社會主義的人們來說，過去是不能有“爸爸”這樣一般布爾喬治亞階級的稱呼，而且它的社會生活中也不只能有“媽媽”。因此對我們這些孩子們來說，過去沒有爸爸也沒有媽媽，只有他們的名字：我的是書拉密和班傑明，對阿梅努和米拉來說是大衛和夏娃。對約瑟來說是帕法樂和芭爾妲，對伊森和流便來說是帕妮雅和沙夏。

גם ההורים לא היו מאושרים מהרעיון הזה - לקרוא להם בשמות, אבל למי היה אז זמן לחשוב? כל היום הם עבדו בשדה

就連父母也不滿意這樣的想法 - 稱他們的名字，但是誰有時間多想呢？他們每天都得下田裏幹活。

לאט- לאט חזרו לאימא ולאבא. לא כולם. לא מייד. זה התחיל עם הילד השני. אני, הילד הראשון במשפחה, המשכתי לקרוא לאימא שלי שולמית, ולאבא - בנימין. האח הקטן שלי כבר קרא לשולמית - אימא, והאח השלישי כבר קרא גם לבנימין - אבא. אבל אני - לא

漸漸地- 漸漸地恢復到媽媽和爸爸。但不是每個人。也不是馬上。這開始於老二。我，身為家中第一個孩子，一樣繼續叫我媽媽書拉密，叫爸爸班傑明。我的小弟已經叫書拉密媽媽，而老三弟弟甚至還叫班傑明爸爸。但是我 - 沒有！

יום אחד, ואני כבר איש בין אנשים, וכבר לא חבר קיבוץ, באה שולמית לבקר אותי. הרגשתי שהיא רוצה להגיע לי משהו, וקשה לה. היא אמרה כמה מילים ולא הבנתי. שאלתי שוב, ואז היא אמרה בשקט:  ״אני רוצה להיות אימא. אני לא רוצה יותר להיות שולמית.״

成為人中龍鳳的我，已經不再是基布茲的一份子，有一天，書拉密來看我。我感覺到她想要從我這要些什麼東西，但似乎對她有些為難。她說了一些話，但我不是很明白。所以我又問一次，然後她低聲地說：”我想當媽媽。我不想再當書拉密了。“

לא עניתי. נזכרתי כמה פעמים רציתי לקרוא לה אימא ולא שולמית, אבל לא דיברתי - שתקתי. ואחר כך אמרתי: ״עכשיו, שולמית, אני חושב שכבר מאוחר.״

我沒有回話。我記得有多少次想叫她媽媽而不是書拉密，但是沒有說出口- 只是沈默。接著，我說：“現在，書拉密，我想已經太遲了。”